אני לא מסוג האנשים שהיית מצפה שייכנסו לטאי צ'י. כשהייתי בן 27, חייתי בקיצון. הייתי פרפקציוניסט, כל דבר עשיתי עד הסוף ואז עוד קצת. לא ידעתי לעצור ולא ידעתי לנוח. ואז, בלי הודעה מוקדמת, הגוף פשוט הפסיק לשתף פעולה.
את הסיפור הזה אני מספר כאן כי הוא הסיבה שאני מלמד טאי צ'י, ובמידה רבה הסיבה לכל מה שנמצא באתר הזה. אם אתם מכירים את התחושה שהגוף שלכם אומר "די", אולי תמצאו בו משהו שמדבר אליכם.
כשהגוף אומר די
במשך שנתיים כמעט לא יצאתי מהבית. לא עבדתי ולא תפקדתי. הייתה לי עייפות כרונית, כזאת שלא עוברת עם שינה. הליכה של חמש דקות הייתה מספיקה כדי שאצטרך לשכב ולנוח. הייתי במקום קשה מאוד, בגוף ובנפש.
מי שחי עם עייפות כזו יודע שהיא לא רק עניין פיזי. היא משנה את הדרך שבה אתה מסתכל על עצמך, על העבודה, ועל מה שנראה אפשרי. כל מה שהכרתי, היכולת להתאמץ ולדחוף, כבר לא עבד, ולא היה לי כלי אחר.
המפגש בפארק
דרך אחי הכרתי אדם שלימד קונג פו, יוגה, טאי צ'י וצ'י קונג. גררתי את עצמי לפגוש אותו בפארק ליד הבית. השאלה הראשונה שהוא שאל אותי הייתה: "מה אתה רוצה ללמוד?"
אמרתי טאי צ'י. הוא שאל למה, ולא הייתה לי תשובה. רק תחושה שמשהו שם מדבר אליי. הוא חייך ואמר שבדרך כלל אנשים לא בוחרים בטאי צ'י. ככה זה התחיל.
כל בוקר, אותו פארק
במשך שנה וחצי נפגשנו כמעט כל בוקר באותו פארק, רק שנינו. היו בקרים שבקושי הצלחתי לקום מהמיטה, ובכל זאת קמתי והגעתי. תנועה איטית אחרי תנועה איטית, נשימה אחרי נשימה.
אני חושב על התקופה הזו כעל הלקח הראשון: אין צורך בהתלהבות כדי להתחיל. צריך רק להגיע. בימים הקשים ביותר, ההגעה עצמה הייתה התרגול. והתנועות האיטיות, שנראו לי בהתחלה כמעט משעממות, התחילו לתת לי משהו שלא קיבלתי מזמן: רגע של שקט.
הגוף חוזר לעצמו
לאט לאט משהו התחיל להשתנות. הגוף התחיל לחזור לעצמו. חזר לי הביטחון בגוף, שחשבתי שאיבדתי לתמיד. זה לא קרה ביום אחד, וגם לא בקו ישר. היו התקדמויות וחזרות, ובכל זאת הכיוון היה ברור.
אני לא מספר את זה כדי להבטיח שזה יקרה לכם. כל אחד והדרך שלו, וגם אצלי זה היה תהליך שלם ולא תרגיל קסם. אבל אני יודע מה ההרגשה של לחזור לגוף אחרי שהרגשת שהוא נעלם, ולכן אני מרגיש שיש לי מה להעביר.
הלקח הגדול: להיות מאוזן
אבל הדבר הכי גדול שלמדתי שם לא היה תנועה. למדתי להיות מאוזן. אני, שכל החיים חייתי בקיצון, למדתי להיות רך. לעשות פחות, ולהרגיש יותר.
זה מה שהפתיע אותי יותר מהכול. ציפיתי ללמוד תנועות, ובמקום זה למדתי דרך חדשה להיות. הטאי צ'י לימד אותי שאפשר להיות חזק בלי להיות קשה, ושרפיון הוא לא חולשה אלא סוג של כוח.
ממתרגל למורה
אחרי שנה וחצי הצטרפתי לקבוצה, ומאז הטאי צ'י הוא חלק מהחיים שלי. היום אני בן 41, ואני לא מבטיח שטאי צ'י יעשה לכם מה שהוא עשה לי, כי לכל אחד יש את הדרך שלו. אבל אני יודע מה עשרים דקות של שקט בתנועה, כל בוקר, יכולות לפתוח.
את הקורס הזה בניתי כדי להעביר הלאה את מה שקיבלתי באותו פארק. הוא בנוי לאט, צעד אחרי צעד, כך שגם מי שמגיע עייף, מבולבל או ספקן יוכל להתחיל מאפס ולהתקדם בקצב שלו.
מה הייתי רוצה שתיקחו מהסיפור
אם יש משהו אחד שהייתי רוצה שתיקחו מכאן, זה שלא צריך להיות במצב מיוחד כדי להתחיל. לא צריך להיות גמישים, בריאים או בטוחים. צריך רק לבחור להגיע, גם כשלא בא, ולתת לעצמכם לנוע לאט.
שאלות שאנשים שואלים אותי
הרבה אנשים שפונים אליי, מספרים שהם במקום דומה: עייפים, עמוסים, מרגישים שהגוף מבקש עצירה. הם שואלים אם זה מתאים להם, אם יש להם מספיק זמן, ואם הם "יצליחו". התשובה שלי תמיד זהה: אין "להצליח" או "להיכשל" בטאי צ'י. יש להגיע, ולראות מה קורה.
הם שואלים גם אם צריך להיות גמישים או בכושר. לא. הנקודה היא להתחיל מהמקום שבו אתם נמצאים, ולהתקדם משם. ודווקא מי שמרגיש הכי רחוק, לפעמים מרוויח הכי הרבה, כי הוא פתוח לדרך חדשה.
למה אני מלמד
למדתי משהו שאי אפשר לשמור לעצמי. כשהבנתי כמה הטאי צ'י שינה את הדרך שבה אני נע ונושם ומנהל את היום שלי, הרגשתי שאני רוצה להפוך את זה לנגיש לאחרים. לא כי יש לי תשובות לכל דבר, אלא כי אני יודע איך זה מרגיש להיות במקום קשה, ומה המשמעות של יד שמושטת.
הקורס שלנו נבנה מתוך החוויה הזו: להתחיל ברכות, בלי לחץ, ולתת לכל אחד לבנות את הקצב שלו. אני מקווה שמי שמתחיל, יגלה שאפשר להרגיש בבית בגוף שלו.
איך מתחילים מהמקום שבו אתם
אם אתם מרגישים שהסיפור שלי מדבר אליכם, הנה מה שהייתי אומר לכם אילו ישבנו יחד בפארק. התחילו עם עשר דקות בבוקר. אל תצפו לשינוי גדול. הגיעו כל יום, גם כשלא בא לכם, והסתכלו עליו כעל מתנה שאתם נותנים לעצמכם, לא כמשימה. והכי חשוב: היו סבלניים. הגוף יודע לחזור, אבל הוא עושה זאת בקצב שלו.
מה למדתי על התמדה
אם הייתי צריך לסכם את מה שלמדתי על התמדה, הייתי אומר שהיא לא קשורה למוטיבציה. בימים שבהם בקושי יכולתי לקום, מה שעזר לי היה העובדה שהסכמתי להגיע. לא הרגשתי נפלא, ולא תמיד רציתי, אבל הגעתי. ההרגל הזה, של להגיע, הוא מה שהחזיק את כל התהליך.
זה לקח שאני מנסה להעביר גם בקורס: לא להציב מטרות גדולות, אלא להבטיח לעצמכם משהו קטן וקבוע. עשרים דקות, או אפילו פחות. הקביעות הזו, יותר מכל טכניקה, היא שמאפשרת לגוף לשנות כיוון.
ואם אתם מרגישים שאתם נמצאים בתקופה קשה, דעו שזה לא מאוחר ושאין "זמן מתאים" להתחיל. ההתחלה, גם הקטנה ביותר, היא כבר שינוי.
הסיפור הזה אישי ואינו מהווה ייעוץ רפואי. אם אתם חווים עייפות מתמשכת או קושי בריאותי, חשוב לפנות לרופא.
ואם אתם רוצים להתחיל, אני כאן. אלון מסרי.